אלעד:
'סגירה מנטלית' היא למעשה שיחת נפש קבוצתית, מעין סדנה יומיומית לעיבוד החוויה. זהו כלי שמקפידים להשתמש בו באירועי קיצון כאלה, שבהם נחשפים לתופעות ומראות קשים, ובמהלכה נדרשים כל אחד ואחת מהמשתתפים לחשוף בתוך המעגל משהו מהטלטלה האישית שהוא או היא עוברים במטרה לפרוק ולעבד את הדברים בזמן אמת, לא לצבור הכול בפנים, וגם לאותת למפקדים על משהו שלא כשורה.
ההקפדה על קיום שיחות אלו נשמרה בדבקות ואפילו בקנאות עד חזרתנו לישראל. 'הסגירה המנטלית' שנעשית בסוף כל יום, אחרי המקלחת ולפני שהולכים לישון, משלבת צחוק ובכי, ציניות מוחלטת והומור שחור משחור, לצד רגעים כנים כל כך.
לא פעם הסיפור הפרטי הופך לסיפור משותף.
בשיחה הזו כולם מדברים; אין הבדלי ניסיון, גיל או דרגות. גם מפקדי המשלחת משתפים את שאר המשתתפים בתחושות שלהם ובחוויות מאותו יום. כולם בוחרים סיפור או שניים שהיו משמעותיים במיוחד עבורם באותו יום, ומשתדלים לתאר אותם בצורה המפורטת ביותר שניתן.
העיבוד הקבוצתי לחוויות הקשות שכולנו חווים מדי יום הוא מקור הכוח של כולנו, כוחו ורוחו של האדם הפרטי ניזונים
מהכוח הקבוצתי. לא פעם הסיפור הפרטי הופך לסיפור משותף, עד שלפעמים נדמה לכולם שהם היו שם איתו, ברגע הזה, גם אם הם היו בכלל בצד השני של העיר.
רגע כזה קרה באחד הערבים הראשונים, כששמענו את הסיפור, שלימים ייקרא 'הבת של הכבאי' וייכנס לפנתיאון של המשלחת כרגע אנושי בלתי נתפס ומכונן.
מדוע סיפור זה הוא כה ייחודי? מדוע החוויה שלו כה משמעותית לאופן שבו התנהלו פעולות החילוץ באתר, לקשר שבין יחידות החילוץ האמריקאיות למשלחת שלנו ובוודאי לאופן שבו הובלנו את שיחות הסגירה המנטלית מדי יום?
נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, הגיע לאתר
כדי להבין את האווירה באותו יום, שבוודאי תרמה תרומה גדולה מאוד לעניין הזה, צריך להבין מה קרה ביום החמישי לפעולות המשלחת באתר.
ראשית, לאתר הגיע נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. באופן טבעי היו ציפייה והתרגשות גדולה מאוד כבר ביומיים שקדמו להגעתו, ומרגע שהובן שהוא באמת עומד להגיע לאתר רבו ההכנות והתכונה, גם בקרב המשפחות וגם בין צוותי החילוץ שפעלו באתר.
בביקור עצמו ניתן דגש אופן טבעי למפגש עם חלק מן המשפחות ועם מנהיגי הקהילה.
בשעה 14:00 לערך נקבעה פגישה עם בכירי המפקדים של המשטרה ושל מחלקת הכיבוי של המחוז, ובה הציג להם גולן את רשימת העוגן המעודכנת ביותר שהייתה בידינו.
ברשימה צוינו כל מי שאנחנו יודעים למקם בשלב זה עם מיפוי לפי קומות, דירות וחדרים שבהם להערכתנו הם שהו בזמן הקריסה. כאשר גולן הציג בפניהם את הרשימה, הוא אמר בפשטות ובצניעות שזוהי להערכתנו התמונה המעודכנת ביותר באתר, וכי אנחנו מציעים שהיא תהיה הבסיס המקצועי המשותף שיכווין את פעולות החילוץ ואת השפה המשותפת בין כל כוחות החילוץ במעקב אחרי חילוץ הלכודים, או כמו שמוטי, בדרכו הרגישה מאין כמוה לימד אותנו לקרוא להם – "נשמות", מתוך האתר.
כתף אל כתף
בתחילת האירוע התפזרה המשלחת שלנו על גבי האתר בין שאר הצוותים, וחבריה עבדו כתף אל כתף עם צוותי הכבאים מהיחידות המקומיות.
שמנו לב שבאחד הצוותים חבר כבאי שונה מיתר חבריו. בניגוד אליהם הוא לבש לבוש אזרחי ועבד רוב הזמן לבד, נע ונד באתר בשתיקה ובמהירות כאחוז תזזית משונה.
לאחר זמן התברר שהאיש התגרש לא מזמן, ובתו הקטנה בילתה את הלילה אצל אמה (אישתו לשעבר) בבית משפחתה, יחד עם הסבא, הסבתא והדודה. כעת היא כנראה מוטלת כאן בין ההריסות, וכל שנותר לו לעשות הוא לחפש אותה.
הוא התהלך אנה ואנה והפך, פשוטו כמשמעו, כל אבן ואבן, נחוש בדעתו למצוא אותה ומיוסר מתחושת חוסר האונים.
למעשה, לאחר שגולן הציג את הרשימה, נוצרה לגיטימציה רשמית להפעיל את הצוות הישראלי. שילוב כוחות ההנדסה עם ניתוח האוכלוסייה בשטח על גבי המודלים הקיימים אפשרו להעריך די בקירוב היכן עשויה להימצא הילדה, וכך מוקמו הדירה וחדר השינה על גבי נקודה באתר, וכולם כאחד עברו לעבוד שם.
אני הגעתי לאתר כשלוש שעות לפני כן. הצטרפתי לצוות של אבי גבאי, ועבדנו בפינוי אלמנטים גדולים וכבדים של בטון.
אבי הוא אחת התגליות שלי במשלחת הזו. לא הכרתי אותו לפני כן, וגיליתי אדם עם לב זהב שעיניו תמיד מחייכות. היכולת שלו להוביל לראשונה בחייו צוות חילוץ באירוע אמיתי, הייתה מעוררת התפעלות. הבחור פשוט מנהיג מלידה.
שלב החילוץ הסופי היה מרגש ומצמרר.
הפעילות הפכה יעילה מאוד כיוון שהיה לנו כבר אומדן די טוב ומדויק של חלוקת הדירות על פני שטח הפנים העצום של עיי החורבות. עבדנו בשקט וביעילות כשהחושך ירד לו לאיטו ועטף את האתר שוב כשמיכה עבה.
בשולי האתר הופעלו זה מכבר אמצעי התאורה השונים, והוא כולו הואר מכל כיוון אפשרי. בשתי נקודות שונות הובאו כבאיות ענק עם מנוף, שהשכילו למתוח את זרועותיהן הארוכות, ובסלי ההרמה שבקצותיהן הוצבו ערכות תאורה חזקות, שהאירו את מרכז האתר בנקודות שבהן עבדו צוותי החילוץ.
בנקודה שבה העריכו המהנדסים שנמצא החדר שבו ישנו האם ובתה, עבדו חבריו לתחנה של הכבאי ואליהם הצטרפו גולן ומוטי.
זה לקח כמה שעות טובות, אבל שלב החילוץ הסופי היה מרגש ומצמרר. משהתגלו סימנים ראשונים של הצלחה עצובה, יצאו גולן ואמנון מעומק הבור והשאירו את אנשי הצוות האמריקאי לבדם.
חבוקות תחת סבך הברזלים והבטון
האב הונחה על ידי מפקדו להמתין באוהל אחורי בעוד חבריו מהבית, ותיקים כחדשים, נכנסו לחלץ את האם והבת שנקברו חבוקות תחת סבך הברזלים והבטון.
זו עבודה שנעשית ברגישות אין קץ ובתנאים מורכבים, לעיתים בברכיים כפופות במשך שעות, עם מסכות כמעט
על כל הפנים, ועם שכבת בגדי מיגון נוספת מעל למדים. התהליך קשה עוד יותר בחום ובלחות של מיאמי, ובכל זאת איש אינו דוחק בצוותים ולא נשמע הגה ברחבי האתר.
להפך, בשעה שהם עבדו התאספו יתר הכבאים שהשתתפו בחילוץ ומאות נוספים מרחבי האתר שהגיעו לחלוק כבוד אחרון, וכולם חיכו דרוכים לרגע שבו הכול יסתיים.
צוות המחלצים פרש מעל עמדת העבודה חופה של וילון כחול, שהוחזק על יד ארבעה כבאים כדי להסתיר את הלכודות מהקהל, בנוהל, שהפך להיות טבעי עבורם ומעורר הערכה עבורנו כצופים מן הצד.
בשלב כלשהו הופסקה העבודה באתר כולו. לא אמרו לנו למה ומה קרה. אבי הפסיק את פעולות הצוות, ואמר לכולנו לרדת מהאתר אל הכביש שתחם אותו מצפון. בדקות הראשונות לא הבנו מה קרה, אך עד מהרה הוסבר לנו שהאם והבת נמצאו ושבעוד זמן קצר הן תוצאנה מן ההריסות.
הוחלט לכבד את החילוץ בעצירת העבודות באתר כולו ובפריסת מסדר מאולתר שיורכב מכל אנשי החילוץ והלוגיסטיקה שעובדים כרגע באתר, שיעמדו בשני טורים מקבילים מנקודת החילוץ ועד לחוף הים. בחוף ניצב אוהל הזיהוי של משטרת מיאמי וכל אחת מהנשמות שחולצו מהאתר הובאה אליו לזיהוי ראשוני.
'כתמים' של מדי זית ירוקים
אט־אט הלכו והתקבצו המחלצים של שתי המשמרות מכל קצוות האתר ושטחי ההתארגנות המקיפים אותו. כולם נעמדו זקופים, מלוכלכים ומזיעים כשהם אוחזים את קסדותיהם ביד ימין.
הילדה כוסתה בחולצת כבאים, בזמן שיתר הכבאים הצטרפו אל שני הטורים הארוכים החוצים את האתר לאורכו. בטורים נראו היטב מדיהן של יחידות החילוץ השונות מעורבבים זה בזה – האפורים של TF1 עם הכחולים של TF2 , וביניהם נראו גם 'כתמים' של מדי זית ירוקים - מדי צה"ל.
שעה שלמה עמדו כחמש מאות מחלצים ומחלצות בשני טורים ארוכים עם קסדות בידיים. שעה שלמה של
שקט מופתי, אף אחד לא דיבר, לא הציץ בטלפון הנייד, לא התגרד, לא זרק בדיחה. איש גם לא צילם. אין להמתנה הזו או לרגעים הבאים שהגיעו אחריה שום תיעוד עד לרגע זה.
לאורך כל השעה הזו הגנבנו מדי פעם מבט אל האב. הוא עמד גבוה וזקוף והביט לעבר חבריו העמלים בעדינות על נקודת החילוץ. אלו היו חבריו הקרובים לתחנה, וכולם הכירו את בתו. האב עמד חבוק על ידי אשתו הנוכחית, ושניהם ציפו, כשכולנו איתם, לרגע החילוץ הסופי ולהוצאת הנשמות מן ההריסות.
כשהוציאו את הילדה והשכיבו אותה בעדינות על האלונקה הניידת שחיכתה לה על הכביש, נשמעה לפתע קריאה חזקה באנגלית. איש מאיתנו לא הבין את משמעותה, אבל ראינו את שני הטורים עוברים לדום מתוח וכך עשינו גם אנחנו. מקצה הטור, שהחל בנקודת החילוץ, עמדו כולם כאיש אחד בדום והצדיעו.
האלונקה עברה על פניהם העצובות, שטופות הדמעות, של האנשים, בשקט. הכול מקבל משמעות אחרת פתאום כשעומדים כאן בין ההריסות – העייפות, התשישות, תחושת התסכול ושותפות הגורל, ובמובן כלשהו אולי
גם ההקלה על כך שהיא נמצאה.
חמש מאות איש התחבקו שם מיוזעים ודומעים ולא אמרו מילה
עם סיום המסע הקצר והעצוב של האלונקה אל אוהל הזיהוי, נשמעה קריאה נוספת. כולנו עברנו מדום מתוח לעמידה רגילה.
שנייה לאחר מכן החלו לצעוד שני הטורים שמשני צידי הכביש זה אל זה, וכל אחד מאיתנו תפס את מי שעמד מולו, ובאופן הספונטני ביותר התחבקנו. חמש מאות איש התחבקו שם מיוזעים ודומעים ולא אמרו מילה. כולם התערבבו זה בזה.
בלי ספק, היה זה הרגע המרגש ביותר שחוויתי על האתר בכל חמישה־עשר ימי הפעילות שלנו.
דקה לאחר מכן חזרו הצוותים לעבוד בקבוצות בנקודות שבהן הפסיקו את העבודה כשעה קודם לכן. האם חולצה זמן קצר לאחר מכן, והובאה גם היא לזיהוי. תם ונשלם עוד שלב עצוב במשימה.
התרומה המשמעותית של הצוות הישראלי
האב ואשתו הנוכחית עמדו שבורים ותשושים בפתח אוהל הזיהוי שאליו הגיעה האלונקה המלווה על ידי חבריו, ומשם יצאה אל נקודת הזיהוי הסופית. הוא לחץ ידיים והתחבק עם כל מי שהגיע לנחם אותו. כשהגיעו אליו החבר'ה שלנו, הוא הסתכל עליהם בעיניים דומעות והודה להם מעומק הלב, על התרומה המשמעותית של הצוות הישראלי למציאתה.
בהמשך הלילה התבצעה שיחת הסגירה המנטלית של אותה משמרת, ואליה הגיעו כל חברי המשלחת. הסיפור סופר לפרטים על ידי אבי גבאי ושאר חברי המשלחת, שהיו שותפים לאותו מעמד.
מאחר שחלק מחברי המשלחת היו באותו זמן בהתארגנות במלון או במרכז המשפחות, היה ערך עצום לשיחה זו מאחר שהיא אפשרה לכולם להבין את גודל המעמד ואת ייחודו לאור העובדה שאין לו תיעוד כלל. זה היה הרגע של מי שהיה שם לפני הכול, בלי ספק, אבל הם אפשרו לנו להפוך אותו לרגע של כולנו.
פרק מתוך הספר "אחרי ששקע האבק"
"קראת את הספר? נשמח למשוב שלך בתגובות"
